הילד ה"טוב" – האם באמת טוב לו?

כולנו מכירים את הילד ה'טוב', אשר מביא נחת להורים ושנראה כי אין לו קשיים מיוחדים. הוא מתנהג על פי המצופה ממנו וחשוב לו לרצות ולהיות בסדר עם האנשים בסביבתו. בבית ילד כזה נוח להוריו. לרוב הוא אינו בא בדרישות משמעותיות, נענה להכוונה של הוריו, עוזר בבית, ונוהג לוותר ולהימנע מריבים. לרוב גם בבי'ס הוא שומר על הכללים ואינו מפריע. בבחירת חברים הוא לעיתים מתחבר לילד דומיננטי, נענה לרצונותיו ונמנע מלריב.

על פניו נראה שטוב לו וכי הוא אינו מתמודד עם מצוקה משמעותית. כאשר ילד עושה 'רעש': מתווכח, צועק, משתמש באלימות מילולית או פיסית, הוא גורם לכך שהאנשים סביבו יתייחסו למעשיו וכך גם אליו. לעומתו, הילד ה'טוב' יוצר שקט סביבו ולכן אינו נתפס כבעל קושי הדורש התערבות ועזרה. כתוצאה מכך, לא פשוט להבחין במצוקה כאשר היא קיימת.

סימנים ראשונים המאותתים על מצוקה:

• הערך העצמי של הילד פגיע ומושפע מאוד ממה שחושבים עליו ההורים, המורים והחברים. כאשר מביעים כלפיו חוסר שביעות רצון או ביקורת, ערכו העצמי נפגע באופן משמעותי, וניתן יהיה להבחין בלחץ, באמירות של חוסר ערך עצמי, בחוסר אונים ולעיתים בהימנעות ממצבים דומים נוספים.
• בסיטואציות שבהן הכללים והדרישות ממנו אינם ברורים או מוכרים לו, הוא עלול להרגיש חסר אונים ולהתקשות בקבלת החלטה כיצד לנהוג. כך לדוגמה, בפעילות חברתית חופשית חסרה לו מידה מסוימת של גמישות בהתנהלות ולכן הוא מתקשה להשתלב בקבוצה.
• הילד עונה ב'לא יודע' או ב'לא אכפת לי', כאשר מעמידים בפניו אפשרויות של בחירה. תשובות אשר עלולות להצביע על כך שהילד שם את צרכיו בצד או שאפילו אינו מודע לקיומם.

חשוב שגם סימנים ראשונים אלה ייענו בהתייחסות מתאימה בהקדם. זאת כדי לאפשר לו ביטחון עצמי רב יותר ויכולת טובה יותר להתמודדות עם האתגרים העומדים בפניו. אי מתן עזרה בשלב זה עלול בהמשך להתפתח למספר כיוונים:

הילד גדל להיות נער ולאחר מכן מבוגר הקשוב מאוד לצרכי הזולת, לציפיות ממנו והוא ממשיך לנסות להיענות להם ולהיות 'בסדר'. למצב זה קרא ד. ו. ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן, 'עצמי כוזב' וזאת לעומת 'עצמי אמיתי'. רוב האנשים בעולם, כדי לתפקד בחברה ולהיות חלק ממנה, מאמצים רמה מסוימת של התחשבות וריצוי חברתי. אולם, כאשר מקום זה תופס נפח משמעותי מאוד הבא על חשבון ה'עצמי האמיתי', האדם עלול להתקשות לדאוג לצרכיו בהתמודדות מול אנשים אחרים, ותחושות של חוסר ממשות, ריקנות, ערך עצמי נמוך, שעמום ותחושת דיכאון עלולות לעלות.

התפתחות אפשרית נוספת היא שינוי משמעותי בהתנהגות הילד. כעס רב עלול לעלות ולהתפרץ החוצה. הילד מתחיל להתווכח על דברים רבים, לא מסכים לעשות את מה שאומרים לו, הוא מתחיל לצעוק ולעיתים להשתמש באלימות. במקרים מסוימים, הילד מפנה את הכעס כלפי עצמו, מתגברות אמירות של חוסר ערך, עלולות להופיע אמירות אובדניות ובמקרים קיצוניים אף פגיעה עצמית. שנים רבות הילד מילא כמצופה אחר הדרישות ממנו תוך ויתור על רצונותיו וצרכיו שלו. הכעס הרב המתפרץ הוא ביטוי לכך שהוא אינו יכול להמשיך עוד בדרך זו.

להורים תפקיד מרכזי בעזרה לילד. חשוב שההורים ינסו להבחין בין רצונות וצרכים אותנטיים של הילד לבין הציפיות ממנו. זאת כדי לאפשר מקום משמעותי יותר למימוש צרכיו ורצונותיו של הילד והפחתה של הלחצים המופעלים עליו להתנהגות אשר מצופה ממנו. ניתן לעשות זאת על ידי שינוי ביחס ההורים כלפיו על פי מענה לשאלות כגון:

• האם הילד נוהג לבקש דברים ועד כמה הוא דורש אותם או מוותר עליהם?
• עד כמה מהפעילויות של הילד הן בחירות אותנטיות שלו?
• עד כמה לדעתם הוא מושפע מהציפיות ומהרצונות שלהם?
• עד כמה ההורים דוחפים אותו למקומות שנראים להם כחשובים ובאילו מצבים הדעה שלהם היא הקובעת?
• על כמה מהדברים שביקש קיבל מענה חיובי ועל כמה נותב למקומות אחרים, גם אם דומים?
• כמה מקום יש לדעות שלו בשיח המשפחתי והאם קיימת אפשרות במשפחה למגוון של דעות ורצונות תוך קבלה והתחשבות?
• מה היחס במשפחה כלפי תחושות של כעס ועד כמה מתאפשר להביע כעס?

לעיתים לא פשוט לעשות את השינוי באופן עצמאי וניתן לקבל ערך מוסף מאיש מקצוע, מפסיכולוג קליני. הפסיכולוג מאפשר להורים התבוננות משותפת על הבחירות של הילד ושלהם ועל המניעים העומדים מאחוריהם. הוא עוזר לילד להכיר טוב יותר את רצונותיו וצרכיו האינדיבידואלים ועוזר לו לבטא אותם טוב יותר. כמו כן, הוא מאפשר תקשורת אפקטיבית יותר בין ההורים לבין הילד.

אנו כהורים משמעותיים מאוד בהתפתחותם של ילדנו, חשוב שנהיה רגישים לצרכיו של כל ילד באופן המותאם לו. יש לתת על כך את הדעת גם כאשר הילד שלנו שקט ולא עושה 'גלים'.